המועמד המוביל ברוסיה: הייתי מנקה רחובות

שבועיים לפני הבחירות לנשיאות רוסיה העניק המועמד המוביל, דמיטרי מדבדב, ראיון שבו חשף פרטים על חייו האישיים. הוא סיפר כיצד התאהב באשתו בתיכון, על כך שלא בחל בעבודות כדי לממן את לימודיו באוניברסיטה ועל מנהגו לשוחח עם אמו מדי יום

דמיטרי מדבדב, מי שיהיה ככל הנראה נשיאה הבא של רוסיה, התאהב באשתו כשהשניים היו בני נוער, מימן את לימודיו באוניברסיטה באמצעות ניקוי רחובות ונוהג להתקשר לאמו מדי יום. שבועיים לפני הבחירות, מדבדב פתח צוהר קטן אל חייו האישיים בראיון ארוך שהעניק ואשר פורסם היום (ב') על פני שישה עמודים בשבועון הרוסי "איטוגי".

המטה של מדבדב, מועמד מפלגת השלטון הרוסית אשר סומן על-ידי הנשיא ולדימיר פוטין כיורשו, הוא שהזמין את הראיון, בניסיון לשוות לו פנים אנושיות יותר למי שמוכר בקרב מרבית הרוסים כביורוקרט בדרג נמוך שהעביר שנים רבות בצלו של המנהיג. בראיון הציג עצמו מדבדב כרוסי רגיל מרקע צנוע שמעולם לא דמיין שיעמוד בראש הקרמלין.

מדבדב בן ה-42, שכיום מחזיק בתואר הסגן הראשון של ראש הממשלה, חשף כי בין אבותיו היו חקלאים, נפח וכובען. "לא אני ולא אשתי יכולים לטעון שדמנו כחול", אמר. הוא העלה זכרונות מימי ילדותו בדירת 40 מ"ר בקופצ'ינו, פרבר של סנט פטרסבורג וסיפר כי אביו היה מורה במכון הפוליטכני ומצבם הכלכלי לא היה מזהיר.

חלומותיו של מדבדב הנער, אשר העריץ את להקת 'דיפ פרפל' הסתכמו בקניית תקליטים וזוג ג'ינס של לייוויי'ס או וורנגלר, מוצרים שהיה ניתן אז למצוא רק בשוק השחור. "ההורים שלי לא היו יכולים להרשות לעצמם את הדברים האלה", סיפר מדבדב. "אני זוכר איך חלמתי לקנות את אלבום 'החומה' של פינק פלויד כשרק הופיע, אך בזמנו 200 רובלים היו עבורי סכום אסטרונומי". בשבוע שעבר זכה מדבדב להכיר מקרוב את חברי דיפ פרפל שכה העריץ.

בראיון תיאר מדבדב כיצד כשהיה סטודנט באוניברסיטה נהג לעבוד באתר בנייה וכמנקה רחובות. הוא סיפר כי קניית דירתו הראשון, דירת שלושה חדרים בפרבר של מוסקבה, הייתה אירוע גדול בחייו. "אני זוכר שחשתי שמחה שלא תיאמן, לא היה ניתן להשוות זאת לשום דבר אחר. כשעברתי למוסקבה ב-1999, לא יכולתי להאמין שכעבור שמונה שנים אתמודד על משרת הנשיא".

פחד, איומים וטרור, זו שגרת יומם של חברי הגרעין התורני בחריש בשבועות האחרונים * בני חמולת קראג'ה, שגרה בשכנות לגרעין התורני, השתלטו על חצרות הבניינים ועל הרחובות הראשיים, ומי שמעז להעיר להם, סופו להיפגע. "הגיע הזמן למצוא לבני החמולה פתרון מגורים אחר", אומרים אנשי הגרעין התורני, "הרי גם הם רוצים לעבור מכאן. לכולם ברור שהמצב הנוכחי אינו טוב" * הבעיה היא, שאף אחד ממשרדי הממשלה לא מעוניין לטפל בבעיה וכך נאלצים התושבים היהודיים, בעל כורחם, להמשיך לחיות בפחד

האירועים האלימים שהתרחשו ביישוב חריש לפני שבועיים לא הפתיעו אף אחד. אווירת המתח והחרדה מפני השכנים הערבים, בני חמולת קראג'ה הידועה, מלווה את אנשי היישוב כבר תקופה ארוכה ולכולם היה ברור שהשקט המתוח הזה, סופו להתפוצץ.
וכך אכן קרה, באחר צהרים שלו אחד. "אחד מילדי חמולת קראג'ה הציק לבן של אחת ממשפחות הגרעין התורני שגר ביישוב", מספר שלמה קליין, יו"ר הגרעין התורני. "האב הזהיר את הילד המציק לבל ייגע בבנו שנית. נראה היה שהסיפור נגמר בזה, אבל כמה שעות לאחר מכן הגיעו שני צעירים ממשפחת קראג'ה לבית האב היהודי, האשימו אותו שהכה את הילד שלהם, ועל אף הכחשתו הנמרצת, נתנו לו סטירה שהעיפה את משקפיו".
אשתו של האב המוכה וילדיה ברחו מיד לבית השכנים. האב נשאר להתגונן בביתו אבל לא היה לו כל סיכוי. לצעירים הצטרפו בני חמולה נוספים וכולם יחד הרביצו לאב והרסו את הבית. "בשעות הערב, לאחר ששמענו את השתלשלות העניינים, החלטנו לצאת ולהפגין נגד ההתנהגות הזאת של בני החמולה", מספר דוד זלצר, תושב חריש. "הבנו שאנחנו לא יכולים לעבור לסדר היום על האירוע האלים הזה".
"הכוונה היתה להביע את מחאתנו", מוסיף קליין, "היה לנו ברור שאם נעבור על האירוע בשתיקה - תהפוך התנהגותם האלימה של בני הקראג'ה לדבר שבשגרה".
כיוון שבני הגרעין הודיעו מראש למשטרה על ההפגנה הצפויה, הגיעה למקום ניידת שניסתה להרגיע את הרוחות. בעוד חברי הגרעין מתדיינים עם המשטרה על זכותם להפגין, הגיעו למקום נציגי חמולת קראג'ה שיצאו מחדר הכושר. אחד מהם חבט במקל הביליארד שבידו באחד מבני הגרעין, אחר חבט בקסדת אופנוע בבן גרעין אחר, ואבנים נזרקו. "פתאום מצאנו את עצמנו מותקפים", מתאר קליין, "מחוסר ברירה, הגבנו על ההתקפה". האירוע הפך לקטטה רבת משתתפים ופצועים. למקום הגיע כוח משטרה גדול, בפיקוד מפקד תחנת עירון, סגן ניצב קובי שבתאי, שהצליח להרגיע את הרוחות.

מועדון כיסאות הפלסטיק

זו לא הפעם הראשונה בה מתעמתים התושבים היהודיים של היישוב חריש, השוכן בסמוך לוואדי ערה עם שכניהם, בני חמולת קראג'ה. 11 משפחות בלבד מבני קראג'ה גרות היום בחריש, אולם המימדים שמקבלת נוכחותם היא מעל ומעבר לשיעורם באוכלוסיית המקום. התנהגותם האלימה משליטה ברחובות היישוב אווירה של טרור ופחד.
כך למשל, לצעירים בני החמולה יש "מועדון חברים" הממוקם על כיסאות פלסטיק במרכז הרחוב. הם יושבים שם כל היום ומנהלים ויכוחים בקולי-קולות, מטרידים את עוברי האורח ויוצרים אווירה של איום. גם כשהם אינם שם, מעגל הכיסאות ממתין להם ואוי למי שיזיז כסא ממקומו.
מועדון כיסאות הפלסטיק מהווה מטרד אך הוא חוויה מרגיעה לעומת הטרקטורונים, המהווים סכנת נפשות של ממש. בני הקראג'ה נהנים מנסיעה פרועה ברחבי היישוב, פעמים רבות בניגוד לכיוון התנועה, באין מפריע. לאנשי היישוב היהודים ברור שלא כדאי להתעסק איתם או להעיר להם, כיוון שבמקרה הטוב הם יכולים להתעלם מההערה ובמקרה הרע, כדאי לקחת בחשבון את התרחישים הגרועים ביותר שיקרו למי שיפגע בכבודם.
תופעות אלו אינן היחידות. גם את מראה היישוב הצליחו בני הקראג'ה לשנות. היישוב חריש בנוי כך שלכל ארבעה בניינים יש חצר משותפת, בה אחראים הדיירים. במקומות בהם שולט החוק לא יעלה על הדעת שמספר שכנים ינכסו חצר משותפת לעצמם, אך לא כך הדבר בחריש. דוד זלצר מספר כיצד בחצר, שאמורה לשמש 32 משפחות, סגרו בני הקראג'ה מתחם על דעת עצמם. "בין 32 המשפחות שהחצר שייכת להם, רק חמש או שש הן מחמולת הקראג'ה", הוא מסביר. "זה לא הפריע להם לסגור שטח בחצר המשותפת ולהקים במקום חדר כושר, שהפך להיות מקום מקודש. הם סגרו את הכניסה הראשית שמובילה לבניינים בלבנים, תלו שלט בערבית וזהו. המתחם שלהם. במתחם אחר, ששייך לארבעה בניינים אחרים, הם הקימו פינת האכלה לתרנגולות, שמתהלכות חופשיות בכל המתחם". כיוון שלא מדובר במבנה סגור, הצחנה במקום נוראית אך אף אחד מהשכנים לא מעז להתלונן על כך.
"הם משדרים אווירה מעוררת פחד. יושבים במרכז הרחוב חמישה-שישה גלוחי ראש תושבי היישוב ואליהם מצטרפים חברים שלהם מהכפרים הסמוכים. הם יושבים שם ועושים 'על האש', זורקים חזיזים או יורים זיקוקים באמצע הלילה. לכולם ברור שלא כדאי להתעסק איתם או להעיר להם".


תוכנית "שבעת הכוכבים"

לא כך אמור היה להיות בחריש. בחודש נובמבר 1992, אישרה ועדת שרים לענייני עליה את תוכנית "שבעת הכוכבים", שגובשה על-ידי שר השיכון באותם ימים, אריאל שרון ועוזרו מיכאל איתן, ומטרתה היתה לעבות את קו התפר ביישובים יהודיים ועל הדרך לספק פתרונות דיור לזוגות צעירים, עולים חדשים וזכאי משרד השיכון.
הרעיון היה להקים יישובים בתוך הקו הירוק, שהקמתם לא תעורר מחלוקת פוליטית אך תיצור רצף של ישובים יהודיים. בין הישובים שנכללו בתוכנית היו צורן, צור יגאל, מתן, קציר וחריש, המצויות בפתחו של ואדי ערה, באזור בו יש כ-97% ערבים ושלושה אחוזים בלבד של יהודים.
שרון יצר תשתיות ל-3,500 יחידות דיור, שאמורות היו להוות שלב א' בעיר המתוכננת, והבניה יצאה לדרך במהירות. 300 יחידות הדיור הראשונות נבנו כדירות שלושה חדרים, בבניינים תלת-קומתיים. אלו היו בתים קטנים באיכות ירודה אבל נקנו במהירות. אנשי צבא הקבע וכוחות הביטחון חשבו כי מחירי הדירות בעיר החדשה יעלו במהירות ולכן השקיעו בהן את כל חסכונותיהם. אלא שזמן קצר לאחר הקמת העיר פרצו אירועי אוקטובר 2000, וואדי ערה הפך בבת אחת לאזור עוין. בכביש 65, המוביל לחריש, נורו יריות. הכוכב הצפוני ב"פרויקט הכוכבים" נותר שומם. הבניה נעצרה. הדירות שנקנו נותרו ריקות. חריש הפכה לעיר רפאים. מעט הדירות שכבר היו קיימות בה הושכרו לאוכלוסיות חלשות של עולים.
באותה עת, חיפשו בני חמולת קראג'ה בית חדש. עד אז, חיו בני החמולה ברמלה, לצד בני חמולת ג'ארושי, שעלו עליהם במספר. בחמולת ג'ארושי היו כ-1,500 איש ואילו חמולת קראג'ה מנתה כמה מאות בלבד. החמולות התחתנו ביניהם וניהלו מערכת קשרים עניפה אך מקרה אחד, בתחילת שנות התשעים, טרף את הקלפים. באותם ימים, החליט זוג מהחמולה המורחבת להתגרש. המריבות על הרכוש המשותף הובילו לרצח, שהוביל לנקמת דם ולשרשרת רציחות בין בני חמולת קראג'ה לחמולת ג'ארושי. נקמת הדם פוררה עד דק את מרקם החיים של שתי החמולות וברור היה שמישהו צריך ללכת. הרשויות פנו לחמולת קראג'ה, הקטנה מבין שתי החמולות, והציעו להם הון עתק בתמורה לפינויים מהעיר. אנשי החמולה הסכימו וניסו להתמקם בחדרה, אך מחאות התושבים הובילו אותם להעתיק את מושבם לחריש הסמוכה. באותם ימים הובטח להם ולתושבי היישוב שתוך שבועיים ימצא פתרון דיור לבני החמולה באחד הכפרים הערביים שבאזור. אלא שבכפרים חששו מהנזק הפוטנציאלי שמביאים איתם בני הקראג'ה ולא ששו לקבלם. כך נשאר המצב בחריש על כנו מאז ועד היום.
"כאשר פלשו בני חמולת קראג'ה לחריש, שהיתה אז שוממה בשל המצב הביטחוני, לא היה מי שיעצור בעדם", מספרים אנשי הגרעין. "ערביי הסביבה ראו כי טוב והחלו גם הם לשכור דירות ביישוב. היו ביניהם משתפ"ים, עבריינים וזוגות של נישואי תערובת, שביקשו לחיות מחוץ לכפרים. התושבים היהודים של העיר ביקשו סיוע מהמדינה, אך אף גורם לא גילה עניין במצב".
עשר שנים עברו מאז הפלישה. לפני כחמש שנים, בייאושם, פרסמו התושבים היהודים המעטים שנותרו ביישוב, מודעה בעיתון ערבי שכותרתה היתה "עיר למכירה". המסר היה: "אנחנו עוזבים. ערבי שרוצה לקנות מוזמן".
"הפרובוקציה עזרה. בנקודה הזאת ביקשו מאיתנו במשרד השיכון להיכנס לתמונה", מספר קליין. "היינו קבוצה של חבר'ה בוגרי הישיבה במצפה רמון שהתכוונו לצאת להתיישבות עירונית, במטרה להקים גרעין תורני. מנכ"ל משרד השיכון באותה תקופה, אבי מעוז, פנה אלינו וביקש שנעלה לחריש וננסה לשקם אותה. הבטיחו לנו שתוך שלושה חודשים בני חמולת קראג'ה עוזבים, כי הקצו להם קרקעות באזור ג'ת".
"כשהגענו ליישוב, הקראג'ה מנו 35 משפחות ואנחנו היינו תשע משפחות בלבד. ברחוב היתה אווירה של פחד והפקרות. הנוכחות שלהם היתה מאוד דומיננטית", אומר קליין. "המקום נראה נטוש. אחד מאנשי הקבע שהכרתי, שהיתה לו דירה ביישוב, ניסה לשכנע אותנו שלא כדאי לנו להגיע לשם, כי למקום אין תקווה. הוא היה מוכן למכור את הדירה שבבעלותו ב-7,000 דולר. כיום מחיר דירות בעלות מפרט זהה האמיר ל-65,000 דולר ומתוך בני החמולה נותרו 11 משפחות בלבד. השאר עברו לכפרים ערבים בסביבה. להערכתי, בני חמולת הקראג'ה קוראים היטב את המפה, והעליונות המספרית של התושבים היהודים ברורה להם. על כן, אווירת הטרור ששלטה ברחובות חריש כאשר הגיעו לכאן בני החמולה, אינה קיימת יותר והמצב בהחלט טוב יותר היום משהיה בעבר, ובכל זאת, בני הקראג'ה בהחלט יודעים לבנות אווירה".
כשהגיעו חברי הגרעין התורני לעיר היו בה 150 דירות ריקות. כיום עומדות ריקות שמונה דירות בלבד. הגרעין התורני מונה למעלה מ-60 משפחות. על המכרזים לבניית 1,500 יחידות דיור עתידיות מתחרים זה לצד זה הציבור התורני והציבור החרדי. אם תחילה לא היה מי שישכיר את הבתים הריקים, כיום ניטשת מלחמה על קניית כל מבנה עתידי.
"הבעיה היא שחמולת קראג'ה מחזיקה בצוואר את תהליכי השיווק והמכירה", אומר קליין. "בנוסף למקום מגורים חלופי, הם דורשים עתה מהמדינה סכומי כסף אדירים בתמורה לעזיבתם ולהשתקתם. גם הם יודעים שאם הם יארגנו ביישוב כמה אירועים מהסוג שהיו לנו לאחרונה מולם, הקונים הפוטנציאלים יברחו. אם יקרו אירועים כאלו או חריפים יותר בזמן השיווק או הבניה, הם יכולים להפיל את כל המכרז. לכן זה הזמן הטוב ביותר לשבת מולם למשא ומתן ולמצוא פתרון למצבם. הרי גם הם רוצים שיימצא להם פתרון וגם אנחנו מעוניינים בכך. גם כדי שלא יכשילו תהליכים וגם כדי שלא יעלו את דרישותיהם הכספיות".
ובינתיים, עד שיימצא להם פתרון, מזכירים חברי קראג'ה מפעם לפעם לשכניהם, עד כמה כדאי להם ללחוץ על הרשויות להגיע איתם להסדר. "מדי פעם הם יוצרים במכוון הצפה, כדי שהמדינה תחזור ותתייחס אליהם", אומר קליין, "צריך גם לזכור שחלק מהכעס שלהם מוצדק. הם חנוקים בדירות הקטנות שלהם, אין להם יכולת לזוז, הם אינם יכולים להתפתח לשום מקום וגם הם היו שמחים לעזוב את היישוב". קליין מספר שמדי פעם מבקשים בני החמולה הנותרים עזרה מראשי הגרעין בהתנהלות מול המדינה על מנת לצאת מהיישוב. "זו שעת כושר טובה להגיע איתם להסדר הכי טוב. ככל שיידחה הטיפול בהם, כך יהיה קשה יותר להגיע איתם להסדר הגיוני".


אף אחד לא אחראי למצב

נראה כי מציאת מקום מגורים חלופי לבני הקראג'ה הוא האינטרס של כולם ובכל זאת, מדינת ישראל מעדיפה להמשיך ולגלגל את תפוח האדמה הלוהט הזה ממשרד ממשלתי אחד למשרד ממשלתי אחר. "צריך להבין", מסביר קליין, "שיש פה מצב של סכנת נפשות. מדובר בחמולה עבריינית שערך חיי אדם זר לה. החיכוך הכי פשוט איתם יכול להתלקח תוך שניות לסיטואציה שתסכן חיי אדם".
"יש פער עצום בין דפוסי ההתנהגות שלהם לשלנו", מוסיף זלצר, "ההתנהגות הנורמטיבית שלהם היא אלימה. הם זורקים אבנים כשאחד מפסיד לשני בביליארד, במריבות הכי סתמיות וקטנות. לא צריך הרבה דמיון כדי להבין מה רמת האלימות באירועים קשים יותר".
אריה בר משמש כמנכ"ל משרד הפנים. בעבר הוא היה מנכ"ל משרד השיכון, ועל-פי גורמים בחריש, טיפל משרדו בפינוי חמולת קראג'ה. בשיחה עם בר, הוא מאשר שמשרדו אכן טיפל בנושא זמן קצר, אך מהר מאוד עבר הטיפול בנושא לטיפולו של עוזי קרן, יועץ ראש הממשלה לענייני התיישבות במשרד ראש הממשלה. כיוון שהוא לא עסק בנושא באופן אישי, הוא אינו זוכר את הפרטים והנסיבות.
במשרד ראש הממשלה טוענים כי עוזי קרן לא טיפל בשאלת פינויים של חמולת קראג'ה מחריש בעבר וגם כיום אינו עוסק בכך. דוברת המשרד עומדת בתוקף על כך שמשרד השיכון מטפל בנושא.
בחריש דוחים את טענות משרדי הממשלה. אנשי היישוב מחזיקים במסמכים מהם עולה בבירור כי נושא חריש טופל בעבר בידי משרד ראש הממשלה. כותרת אחד מהם, עליו חתום עוזי קרן, קובעת במפורש: "סיכום דיון בנושא חריש קציר בראשות מנכ"ל רא"המ מיום 18.4.2005". הסעיף הראשון במסמך מלמד כי הטיפול בפינויים של בני הקראג'ה ייעשה תוך שבועיים מיום הדיון. מסמך נוסף שהגיע לידי "הצופה", הינו טיוטת הסכם בין חמולת הקראג'ה למשרד ראש הממשלה, משרד השיכון, מנהל מקרקעי ישראל והרשויות הנוגעות בדבר. הטיוטה נכתבה כחצי שנה לאחר הדיון המוכחש במשרד ראש הממשלה. גם את המסמך הזה לא מכירים משום מה במשרד ראש הממשלה.
עורך הדין שערך את המסמך, ארז בן ישראל, מוכן לספר שההסכם לא נחתם בסופו של דבר, אך אינו מוסר את הסיבות לכך. במשרד ראש הממשלה, כאמור, מכחישים בתוקף כל קשר.
חברי היישוב מציינים כי ח"כ אורי אריאל מהווה כרגע הכתובת הכמעט יחידה עבורם לפניות בעניין, אולם כיוון שהוא אינו בעל תפקיד במשרדים האמורים לטפל בנושא, השפעתו מוגבלת. "פניתי לרענן דינור, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, לפני כשבועיים", אומר אריאל, "הזכרתי לו שוב שיש לטפל בפינויים של בני חמולת קראג'ה, והוא אמר שיבדוק את הנושא. הבעיה היא שאנחנו שומעים את התשובה הזאת כבר שנים. המיקום של חריש הוא חשוב. הצעירים הללו, בוגרי הציונות הדתית, עושים פה מעשה חלוצי שראוי לחיקוי. יש לי ציפייה מהממשלה שתפתור את הבעיות עם הקראג'ה, אך איני אופטימי. הממשלה כדרכה, לא ממש מטפלת בנושא, כמו גם בנושאים אחרים".

ynet.co.il (18/2/08)